אתלט אולימפי מטעם עצמו

הוא היה אלוף ישראל ואתלט בלתי מנוצח שרק קרע ברצועה שיגר אותו היישר להודו. שם הוא גילה את הג'ראס, אבל גם את היוגה ששינתה לו את החיים ובגדול. תכירו את אילן גולדוסר, מורה לאיינגר-יוגה שהפנים את ההבדל בין ספורט ליוגה

אילן גולדוסר

כשהייתי בן 15 התחלתי לקפוץ לגובה. באליפות המחוזית של בתי הספר זכיתי עם תוצאה של 1.70. כמה חודשים לאחר מכן כבר קפצתי 1.83 מ' - 2 סנטימטרים מעל לגובהי.

שנה אחרי זה כבר שברתי את שיא ישראל לגילאי 16 וקבעתי 1.96 מ' בזמן הנחיתה על המזרן(לאחר מעבר הרף) הייתי בהתפוצצות של אושר, צמחו לי כנפיים של מלאך ונחתתי על ענן לבן. אופוריה שרק מנעה ממני לעבור 2 מ' בנסיון שלאחר מכן.

היתה זאת 'עונת המלפפונים', עונת הכדורגל כבר הסתיימה ועורך מדור הספורט של 'ידיעות אחרונות' מרח סדרת תמונות של קפיצת השיא בעמוד הראשון של המדור - האגו שלי, שהיה בגודל סטנדרטי עד לאותו יום, התנפח לממדים מפחידים.

אמנם שיפרתי את שיאי עוד מספר פעמים אך לא הייתי גבוה מספיק לקפיצה לגובה ברמות הגבוהות (או כך לפחות הוסבר לי) ובשנים שלאחר מכן מצאתי את עצמי עובר בין מקצועות האתלטיקה השונים. שברתי את שיאי ישראל בריצת 110 מ' משוכות, אך לא הייתה לי מהירות מספקת. שברתי את שיאי ישראל בקרב 10 אך לא הייתי חזק מספיק ולבסוף מצאתי את עצמי רץ 400 מ' משוכות, המקצוע בו הגעתי להישגיי הטובים ביותר.

שובר שיאים

הגדרתי את עצמי כרץ 400 מטר משוכות ולא במקרה המילה הגדרה היא משורש ג.ד.ר, אכלתי, ישנתי ודיברתי אתלטיקה. רציתי להיות הכי טוב שיכולתי וכל השאר לא עניין אותי. מה יכול להשתוות לאושר שבשבירת שיא לאומי?

הייתי אלוף ושיאן ישראל ל-400 מטר משוכות בשנים 86-91. כמו כן, הייתי חבר בסגל המורחב שנסע לאולימפיאדת סיאול אך לא עברתי את המינימום האולימפי ונשארתי בבית.
הקריירה הספורטיבית שלי הסתיימה בגיל 27 כשקרעתי את הרצועה בברך. הרצועה נקרעה, הגדר נפלה ואני יצאתי לטייל במזרח.

מעשן ג'ראס ומחכה

התאהבתי בהודו. בצבעים, בטעמים, בריחות, באנשים. באינטנסיביות הנינוחה - הכול קורה אבל הכול גם מסתדר. התודעה מופצצת באינספור גירויים, אך נותרת רגועה ומשועשעת. הודו גרמה לי לערער על האקסיומות שחייתי לפיהן. למה להתאמץ? למה להתחרות? לאן לעזאזל האנשים רצים? הודו ניסתה ללמד אותי משהו. בינתיים, עישנתי ג'ראס וחיכיתי.


אילן גולדוסר. "מצאתי את עצמי שוקע לתוך התנוחה"   (צילומים: באדיבות איינגר יוגה)

שנה וחצי אחרי הפציעה בברך ובגיחה השנייה שלי להודו הצלחתי לקום באחד הבקרים מספיק מוקדם כדי להגיע לשיעור יוגה. זה היה בדרהמסלה. המורה החמיא לי על הטריקונאסאנה (תנוחת המשולש) שלי וארוחת הבוקר של אחרי השיעור הייתה טעימה במיוחד. הספקתי להגיע לעוד כמה שיעורי בוקר לפני שהמשכתי הלאה למסיבה במנאלי.

כשחזרתי לתל אביב הדבר הראשון שעשיתי היה להירשם לשיעורים במרכז שיבננדה. לאט ובהתמדה היוגה החלה לתפוס מקום בחיי. עוד לא ירדתי לעומקם של דברים, פשוט שמחתי שמצאתי פעילות שמתחזקת את הגוף וגורמת להרגשה טובה במשך כמה שעות אחרי השיעור. נהניתי לעמוד על הראש והכתפיים ומהבורקס הצמחוני שמכרו במרכז.

כשעברתי לגור באנגליה הגעתי במקרה לשיעור של איינגר יוגה. המתרגלים נראו יותר ספורטיביים מאשר החבר'ה בשיבננדה, התנוחות בוצעו בצורה יותר דינמית והדגשים הטכניים בכל תנוחה הזכירו לגוף שלי נשכחות. הרגשתי מאותגר.

התלמיד הכי טוב בכיתה

בתוך כמה חודשי תרגול קבוע בשיטה החדשה נפטרתי מכאבי גב שסחבתי משנים של הרמת משקולות כבדים כאתלט, התחזקתי, התגמשתי ושוב רציתי להיות הכי טוב בכיתה. תרגלתי בכיתה ותרגלתי גם בבית, והבאתי ליוגה את הסיסמה האולימפית 'מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר'. הרגשתי טוב עם עצמי ולא תמיד הבנתי למה המורה מתעקשת להחזיר אותי לתחושות שיש לי ברגל האחורית או לריכוך הכתפיים.

עליתי לכיתת המתקדמים. מצאתי את עצמי שוקע לתוך התנוחה, מאבד עניין בתלמידים האחרים (התלמידה במזרן שלפני במכנסוני יוגה בתנוחת 'פרסריטה פדוטנסנה' כבר לא היוותה הסחת דעת) ומגלה את הרגישויות שבכל תנוחה ותנוחה. דרך היוגה נפרשה לרגליי, ארוכה ומרתקת, ואני צעדתי בה בחרדת קודש.

היוגה התפתחה בהודו בזמן מקביל למשחקים האולימפיים של העת העתיקה ביוון. הן ביוון והן בהודו ביצעו גברים עירומים פעולות גופניות מסובכות כדי להיות הכי טובים שהם יכולים להיות. אך בעוד בעולם היווני-רומי (האולימפיאדות העתיקות המשיכו 1000 שנים ללא הפסקה עד נפילת האימפריה הרומית) הרצון להשתפר נשאר על פני השטח, פנו היוגים ההודים פנימה.

תנוחות היוגה (כמו גם תרגולי הנשימה היוגיים) כשהן מתורגלות לאורך זמן ותחת הדרכה נכונה מחלחלות פנימה, אל מי שאנחנו כמכלול ומשם שוב חזרה החוצה, אל יחסינו עם הסביבה.

התנוחה היא מנוחה

אחת התובנות הבסיסיות של תרגול היוגה היא 'הישאר רגוע', רק כשאני רגוע יש ביכולתי לבצע את התנוחה נכון, להרפות את איברי הגוף שאמורים להיות רפויים ובכך לשהות בתנוחה מדויקת, יציבה ורגועה. ההשלכה לגבי החיים היומיומיים היא ברורה - כשאתה נינוח כל פעולה שתבצע וכל סיטואציה בה תהיה יהיו מוצלחות יותר.

התנוחה היא מתיחה

כשאנו מותחים איבר בגוף, לדוגמא הזרוע, בתנוחת יוגה, המתיחה לא מתחילה בזרוע, היא מתחילה עמוק מבפנים מ'בסיס קיומנו', הבסיס של התנוחה יציב וגם כשנמתח לקצה יכולתנו תמיד יישאר הבסיס בתודעה כחלק מהתנוחה. כשאנו פועלים מול העולם אנחנו לרוב מאבדים את הקשר עם עצמנו ועם הסיבה המקורית לפעולה. הסיבה באה לפני הפעולה ואם איננו זוכרים את הסיבה, מה הטעם לפעולה?

 כל תנוחה מגלה את עצמה מחדש, הרגישות גוברת, העומקים גדלים והשיפור ממשיך גם בשנות ה-60 וה-70 לחיינו. היכולת ליהנות מהצלחות קטנות והשמחה בלמידה של דברים חדשים נעלמות מחייהם של רוב האנשים בהתבגרותם. היוגה יכולה להחזיר אותנו אחורה בגיל ולהזכיר לנו את החגיגה שבחיים.


אילן גולדוסר. עשה מהפך

ביחד עם תרגול חייב לבוא ויתור. תרגול מביא לשיפור, ושיפור בהשוואה לסביבה גורם ליצירת אגו. אגו מנופח לא יאפשר לימוד עצמי.
תרגלו מבלי להשוות ומבלי לחפש רווחים. היוגה היא דרך שהולכים בה גם בכדי ליהנות מהנוף ולא רק בשביל להגיע.

אז מה בעצם באתי להגיד?

בכל אדם קיים הצורך למצות את יכולתו, אך החברה האנושית בנויה בצורה שגורמת לניוון היכולות האלה ברוב בני האדם. בתי הספר מדכאים את היצירתיות, והצורך להתפרנס בעבודות חסרות מעוף מתיש ולא מותיר מרחב פנימי למיצוי עצמי.
היוגה מאפשרת לכל אדם להיות 'אתלט אולימפי מטעם עצמו', לפתח ולמצות את היכולות האנושיות שניתנו לו. במקצועות האולימפיים השיפור הוא זעיר ונמדד בסנטימטרים ובמאיות שנייה בעוד שתרגול היוגה נועד להתמיר את הקיום האנושי ולהקפיץ את היוגי אל קיום הרמוני, מחובר לעצמו ולסובב אותו.
 
  הכותב הוא מורה מוסמך לאיינגר יוגה.

>> קבל עכשיו הצעת מחיר לשיעור ניסיון באיינגר יוגה.