ריקוד הבטן הוא אולי אחד הריקודים העתיקים בהיסטוריה האנושית. יעל בקר מספרת על התפתחות הז'אנר החל מהימים הרחוקים, בהם עוד נחשב לצורה בסיסית של ביטוי רוחני, ועד לימינו אנו
יעל בקר | ריקוד ומחול (31.7.2008)
עוד בימים קדומים בהם החברה נוהלה בידי נשים, בשנת 4500 לפנה"ס בערך, ישנם אזכורים של מיתוסים דתיים הקשורים באלה אישתר, אלה בבלית שסימלה מחד אדמה ופריון, ומאידך מוות והרס. הפולחן היה קשור במחזור הירח ובעונות השנה.
לפי המיתוס אישתר הצילה את בעלה תמוז שמת כל סוף קיץ, זאת על ידי ריקוד בו כרכה צעיף סביב ירכיה והשילה מעצמה בכל פעם צעיף עד לאיחוד המחודש עם תמוז, שהתבטא בבואו של האביב. ההשערה היא כי תנועות הריקוד שלה היו דומות לאלה של הריקוד המזרחי, ושהצעיף סביב הירכיים הוא אביזר ריקוד ששרד עד ימינו אנו.
הריקוד נחשב אז לצורה העתיקה והבסיסית ביותר של ביטוי רוחני, ושימש צינור המקרב את האדם אל האלוהי. תפקיד זה הוטל על הנשים, שהפכו לכוהנות וישבו במקדשים שסגדו לאלות. הנשים היו נפגשות אחת לחודש על גבעות ורוקדות ריקודים של פריון ששיתפו תנועות רחמיות של הבטן.
הריקוד נועד לחזק את האנרגיה המינית לעורר שמחה, ולהלל את מסתורי החיים. מאוזכר גם, כי סביב אישה יולדת היו מתכנסות נשים ומניעות את אגניהן מעלה ומטה בתנועות מהירות כדי להקל על הלידה.
צינור להתקרב לאלוהים. ריקודי בטן (צילום: יעל בקר)
מאוחר יותר, בתקופה הפרעונית במצריים, בשנת 1500 לפנה" לערך, ישנן עדויות מציורים פרעוניים של נשים מרימות זרועות ומאוירות בתנוחות ריקוד אופייניות. בעידן זה נולדה ההפרדה בין הריקוד ובין משמעותו הדתית ורקדניות שנחשבו מיומנות ומוצלחות הופיעו בפני מלכים ואצילים לשם הנאה ובידור.
אולם, מאוחר יותר גם במצרים וגם באימפריה הרומית החל הריקוד מתקבע כאמצעי בידורי.
בעולם הערבי האיסלאמי היחס לריקוד היה מאוד אמביוולנטי, ועל כן נאסר בפני קהל ציבורי. הרקדניות שימרו את הריקוד במשמעותו הפולחנית, ביניהן ובדלתיים סגורות בתוך הבתים. כך הוא זכה להתפתחות רבה, בעיקר בצפון אפריקה, במזרח התיכון ובמדבריות של המזרח הקרוב.
הריקוד הפך מגוון עד לדרגת אמנות. הנשים שהופיעו בפני קהל היו דלות אמצעים והפכו אותו למקור פרנסה. חלק מהן נאלצו לשלב עיסוק בזנות יחד עם הריקוד. במצרים, בתקופת השלטון העותומאני שבמאה ה-18, הגיעו חיילים צרפתים ואנגלים ורקדניות אלה (שזכוי לכינוי הגוואזי והאוולים) שנוהלו ע"י גברים (האוסטיז), הופיעו תמורת תשלום.
בסוף המאה ה-19 נערכו ירידים עולמיים בפריז ובשיקגו וכך חדר הריקוד אל המערב. הוא כונה על ידי הצרפתים "ריקוד בטן". הוליווד אימצה את הריקוד החושני ועיצבה לו לבוש חושפני ונוצץ, שהחליף את השמלה השלמה וצעיף הכרוך סביב אגן הירכיים.
לבוש זה והשימוש בכוריאוגרפיה בריקוד חדר לקולנוע המצרי בשנות העשרים של המאה ה-20. בשנות הארבעים של המאה החלו להיווצר רקדניות כוכבות גדולות כסאמיה גמאל, תחיה קריוקה ונעימה עקף. במקביל פרחו מועדוני הלילה בקהיר.
הריקוד העממי השורשי הרקס בלדי מהשבטים והכפרים המצריים, שמוקד התנועה בו היה אגן הירכיים, הפך לרקס שרקי - ריקוד מזרחי, שבו השפעות מסגנונות מחול אחרים - צעדים, תנועות ידיים וחלק גוף עליון מהבלט, פולקלור רוסי וריקודים הודיים.
בסוף שנות החמישים החלה להופיע להקת הפולקלור המצרית של מחמוד רדה, והעלתה את הפולקלור אל הבמה. אך היחס האמביוולנטי אל הריקוד נותר בעינו, עקב הופעות לא מקצועיות במועדונים המציעים גם שירותי ליווי.
בשנים האחרונות הפך ריקוד הבטן לפופולרי מאוד באירופה, באמריקה, בדרום אמריקה, ביפן, ואף בישראל. כיום, חוזרת נשים לגלות את הכח הקדום, השורשי והעצמתי שבו.
ייעל בקר היא אמנית מחול מזרחי הרוקדת כבר עשר שנים. למדה מחול מזרחי בארץ (אליזבת, פיפי נס) והשתלמה אצל טובי המורים בקהיר (מחמוד רדה, רעיה חסן, ועוד). www.beckeryael.com |
