ספורט תחרותי ומקצועי מקנה לילדים כלים פיזיים, חברתיים ונפשיים חשובים אך הוא לא מתאים לכולם. ד"ר ברק ירוחם מפרט את השיקולים שיש לקחת בחשבון, כהורים, טרם קבלת החלטה חשובה זו עבור ילדנו
ד"ר ברק ירוחם | ילדים (4.2.2010)
אנחנו חיים בעולם ההישגי, שמזמן לנו לא אחת דילמות ושאלות לא פשוטות, במיוחד כשמדובר בילדינו. ילדנו אוהב ומצטיין בספורט ועכשיו אנחנו עומדים בפני השאלה לאיזה ספורט ננסה להפנות את ילדינו? מה טוב ומתאים לילד שלנו?
קבלת ההחלטה בצומת הזה בחיי הילד היא, בהחלט, בעלת השפעה רבה על המשך התפתחותו הפיזית והנפשית. האם חשיפה מוקדמת לעולם התחרותי חסר הרחמים המאפיין את הספורט התחרותי היא חיובית או שלילית?
לספורט התחרותיה יתרונות הרבים הממקדים הילד בעשייה חיובית (צילום: cc by Roger)
ספורט תחרותי וחוסן נפשי
לרוב, העיסוק בספורט בכלל ובספורט תחרותי בפרט, מתחיל במסגרת בית הספר. ההורים בבואם לקבל החלטה בנושא נוטים להביא בחשבון בעיקר את רמתו הפיזית והפיזיולוגית של הילד או הילדה. יחד עם זאת, חשוב שיתנו את הדעת למצב ולחוסן הנפשי של ילדם וכן, לתנאי האימון, סביבת האימון וכמובן, לתמיכה ולהדרכה שקיימת במסגרת הספורטיבית בטרם יקבלו החלטה.
כניסה לעולם ההישגי של הספורט התחרותי עלולה להיות מלווה בלחץ, מועקה, עצבנות ואפילו בתופעות שמפריעות ליכולות הריכוז ולהשקט הנפשי, הנחוצים מאד לילד לשיפור המיומנות הספורטיבית שלו וכן, בתפקוד ביומיומי, במסגרת הלימודית, החברתית ובבית.
במצבים קיצוניים של עיסוק בספורט תחרותי מופרשים בגוף הורמוני דחק (סטרס), שמגבירים את רמת הערנות והמוכנות הפיזיולוגית. על ההורים לשאול את עצמם:
האם ילדי בעל יכולות לשליטה בלחצים הללו?
האם תהיה לו ההדרכה המתאימה להפניית ההשפעות ההורמונאליות העודפות לביצוע גופני יעיל?
בהעדר הדרכה או כאשר הדרכה לא יעילה, מצב הורמונאלי מיוחד זה של מצבי תחרות ולחץ עלול להיות מופנה לכיוונים שלילים שיפגעו בקורדינאציה, ביכולותיו הספורטיביות ואף גרוע מכך, שיגרמו לקשיים מחוץ למסגרת הספורטיבית.
חוסן נפשי הוא, אמנם, תכונה מולדת ואך היא יכולה להשתפר עם הדרכה נכונה ורכישת מיומנויות התמודדות. על ההורים להתייחס ברצינות רבה לחוזק נפשי של ילדיהם לפני שיקבלו החלטה על ענף הספורט שברצונם לשלוח את ילדיהם.
ילד שאין לו את היכולות להתמודד עם מצבי הדחק, אך הוא נדרש בכל זאת לתפקד ולהצליח, עלול לחוות אכזבה. בעוד שבמסגרת הלא תחרותית, הוא התבלט והגיע להישגים, במסגרת התחרותית כשרונו ויכולותיו הפיזיות לא באים לידי ביטוי והסיבה היא נפשית ולאו דווקא פיזית.
אתגר ההתמדה בספורט
פרמטר נוסף שצריך להילקח בחשבון, ואף הוא קשור לתחום הנפשי של הילד, הוא הצורך בהתמדה באימונים לתקופה ארוכה של חודשים ושנים .
ההתמדה והאימונים הרבים מחייבים מוטיבציה גבוהה לצד יכולת ורצון לוותר על פיתויים ועיסוקים אחרים, שמהווים חלק טבעי וחיובי מחיי ילדים כיום כמו: הליכה לתנועת נוער , לימוד מוזיקה , עיסוק בתחביבים אחרים ומפגשים עם חברים. ההחלטה על הויתור והיישום בהחלט לא קלים לילדים, והוויתורים לעיתים ממש לא מוצדקים. ויתור מוחלט על יתר עולמות התוכן עלול להביא לתסכול אצל הילד.
בעוד, למעשה, הויתורים הלא מוצדקים הם ביטוי של רצון ההורים, עצמם, לממש את חלומם להיות ספורטאים תחרותיים הישגיים ברמות הגבוהות. כהורים עלינו לנסות להימנע מלהיכנס לדרך ללא מוצא זאת שברוב המקרים מובילה לשום מקום, ולמצוא את האיזון הנכון בין ההישגיות לשגרת חיים בריאה לילדנו.
מי מדריך את ילדנו?
אחת הבעיות המרכזיות בספורט התחרותי בארצנו הקטנה היא בעיית המאמנים והמדריכים שאליהם אנו נשלח את ילדינו.
"תרבות הספורט", אם ניתן לכנותה כך בארץ, איננה בונה בהדרגתיות ספורטאים צעירים תוך השקעה לטווח רחוק, אלא כרגיל אצלנו הישראלים הכול צריך להיות כאן ועכשיו. כניסתו של ילד למעגל הספורט התחרותי התובעני לעיתים תביא אותו לעימותים עם המאמן שדורש ממנו הישגים גבוהים בכל מחיר.
הדרישה הזו עלולה להביא למצב ש הילד יתרגל עמדה במגרש ובמשחק או יתאמן בצורה שכלל לא מתאימה לפוטנציאל הגובה שלו או למצב הפזיולוגי שלו כילד בהווה וכבוגר בעתיד. קיימים מאמנים שרוצים לנצח את משחק הילדים עכשיו ומתעלמים מעתיד הילד.
מאמנים אלו הם בדרך כלל צעירים שמטרתם לבנות קריירה ולהופיע כאלופים בליגת הילדים, לעיתים תוך השארת פצועים בשטח וללא כל הכנה, טיפול או חשיבה עתידית.
מעטות מחלקות הספורט התחרותי בארץ שבהן יש סרגל מאמצים מובנה ומתוכנן לבני הנוער. דוגמא נפוצה שהיא תוצר העדר פיקוח והדרגתיות, היא כאשר ילד מוכשר מאד ידרש על ידי מאמנו בנבחרת הנוער לאימונים ומשחקים, במקביל, מאמן נבחרת בית הספר ידרוש את השתתפותו בנבחרת בית הספר, בענפי ספורט שונים היות והמצטיין בקבוצת הילדים לרוב טוב מההמוצע מספר ענפי ספורט שונים.
התוצאה של העדר תוכנית, חלוקת עומסים ותיאום בין המאמנים והמדריכים היא אחת – פציעה, לעיתים גם פציעה כרונית, שמביאה לפרישה מוקדמת מהספורט התחרותי ואף מעיסוק בספורט בכלל.
בכתבה זו שמתי דגש על הפרמטרים השליליים שבעיסוק בספורט תחרותי בגיל צעיר ואת הסכנות הטמונות בעיסוק שאיננו מכוון, מתוכנן והדרגתי. אם נקפיד בפרטים אלו מראש, אין ספק שילדנו יהנה מהיתרונות הרבים שבספורט התחרותי החל ממסגרת חברתית – תחרותית בריאה ומפתחת, שממקדת את הילד בעשייה חיובית ומונעת פיתויים כמסיבות פרועות, אלכוהול וסמים. חווית הניצחון היא תחושה אלוהית, שרק מי שהיה ספורטאי מבין וחש תחושות עמוקות אלו.
מאידך, התמודדות עם מצב של כישלון והפסד הוא נדבך חשוב ביותר בהתפתחותו של הצעיר. הספורט התחרותי הוא הכנה מצוינת ומהווה מן ראי של החיים הבוגרים: כישלונות, אכזבות , הפסדים לצד ניצחונות הם חלק בלתי נפרד מחיינו.
לסיכום, לממליצים קטגורית על כניסה לעולם ההישג והתחרות אומר ואסייג העולם התחרותי נפלא, אך לא מתאים לכל אחד!
ד"ר ברק ירוחם – ראש קמפוס שיאים וברושים וסגן מנהל הספורט באוניברסיטת ת"א והמנהל האקדמי של הכנס "הספורט והכושר המדעי הבינלאומי ה-3", אשר מתקיים ב-16.02 בגני תערוכה בת"א |
