אור רם מסכם את חצי מרתון עין גדי הבינלאומי 2010 מנקודת מבט אישית. דיווח חם מהמקום הנמוך בעולם
אור רם | כושר (21.2.2010)
בכל פעם בעבר כשעלתה האפשרות לנסוע כל כך רחוק בשביל לרוץ, לא הבנתי מדוע להרחיק כל כך בשביל לעשות מה שאפשר לעשות גם קרוב הביתה- והעדפתי להישאר.
הפעם לא עמדתי בלחץ והחלטתי לנסוע.
היה קשה. קשה למצוא חדר, קשה לנסוע כל כך רחוק, אבל בעיקר קשה לרוץ..
לשמור על קצב במקום להגביר ולשלם על כך אחר כך (צילום: cc by FaceMePLS)
הצפי להשתתפות בחצי המרתון היה כ-1500 איש. כנראה שהרוב השפוי של אלו שלא הגיעו היו אלו שנבהלו )ובצדק..) מהחום הצפוי. זינוק בשעה 9 בבוקר ל-21.1 ק"מ הוא לא דבר פשוט, בעיקר למי שלוקח לו יותר משעה וקצת להשלים את המרחק.
תמהיל המשתתפים הוא פשוט מדהים: מבוגרים, צעירים, נשים וגברים, קלים וכבדים ולכולם תחביב משותף אחד: ריצה.
על מנת להיערך מראש לריצה בחום, תגברתי את כמות האוכל ובעיקר המלח והמים בימים האחרונים. בדיעבד, התברר שזה כנראה הצליח, כי החום לא השפיע עליי כמו על חלק מהמשתתפים.
הקילומטרים הראשונים התאפיינו באווירת טיול שנתי ושותפות גורל של כל הרצים: צחוקים ועידוד ששככו ככל שהתקדמה הריצה.
לא הספקנו להתעייף וכבר תחנת מים ראשונה: כל 2.5 ק"מ היתה תחנת מים. כל 5 ק"מ- גם ספוגים לצינון הגוף. אין ספק שהסיבה לכך שלא היו יותר נפגעי חום והתייבשות היא הפיזור המצוין של התחנות.
יפה לראות התגייסות כל כך רחבה של מתנדבים שקמו מוקדם בבוקר ועמדו בשמש ואפילו עודדו אותנו- רק כדי שאנחנו נעשה את הדרך בריצה.
הקצב נראה איטי, אם בשל החום ואם בשל העובדה שכולם שומרים כוחות להמשך.
כאן המקום להודות לאלון, חברי לריצה, ששמר עליי כל הזמן מלהגביר ולשלם על כך בהמשך.
הריצה מתקדמת ולאט לאט נפתחת הדרך: הפערים גדלים ופתאום יש מקום.
לא עובר הרבה זמן והחבר'ה הראשונים כבר מתחילים לחזור. פשוט לא ייאמן: 40 דקות מתחילת הריצה והם כבר פוגשים אותנו בחזרה..
הסיבוב של חצי המרחק הוא בהחלט נקודת ציון חשובה. אמנם לאט מהמתוכנן, אך המורל גבוה והתחושה טובה.
לקראת הקילומטר ה-15 מתחילים לראות חבר'ה שהולכים. חלקם נחים וחלקם משוועים לכח עליון שייקח אותם מכאן..
בקילומטר ה-16 מחזה מדהים: כמה רצים מזנקים על רץ אחר, שמנסה להתחמק.
מתקרבים קצת ורואים שהבחור רץ בזיגזג ולא ממש שולט בפעולותיו. כנראה שחטף מכת חום. מוודאים ששולחים פינוי- וממשיכים. עוד קצת.
סביב הקילומטר ה-18 אני מרגיש שיש לי עוד כוח ומבקש מאלון רשות להגביר.
תחושה מדהימה של ריחוף, וכח שנכנס פתאום, בעיקר מתוך ידיעה שעוד רגע זה נגמר..
אחרי העלייה של הק"מ האחרון נשארת רק ירידה עד הסיום ואני מנצל אותה.
אווירת ההפנינג בסיום מעידה שעוד מסיימים חשים את הסיפוק שאני חש.
תודה אישית לאילן בניסטי (שגם רץ. מהר..) וכל הצוות שלו מ-BROOKS על הנעליים והציוד המצוין.
להתראות גם בשנה הבאה ואולי עוד קודם..
אור רם
מאמן כושר ומומחה לאורח חיים בריא
מאמן קבוצות ריצה: "ללמוד לרוץ ועוד להנות מזה" עם אור רם
מנחה ומפעיל קבוצות כושר והליכה בפארק הירקון ואזור המרכז
|
